פסילת ראיות בראי שאילתה משטרתית אסורה – תובנות על מערכת עין הנץ

באוקלהומה הבחין שוטר במכונית הנושאת לוחית רישוי מקליפורניה. בלא כל חשד, הוא הקיש את מספרה במערכות Flock ו-VehicleManager שמזהות לוחיות במצלמות ושומרות היכן ומתי נקלט כל רכב, והעלה למעלה מחמישים תיעודי מיקום מן החודש האחרון. לאחר מכן עצר את המכונית בשל עבירת תנועה, האריך את העיכוב כדי להביא כלב גישוש, והיסטוריית המיקום שבידו נעשתה חלק מן ההצדקה לחיפוש. ביום 1.10.2026 פסלה השופטת הפדרלית שרה היל את הראיות, בהכרעה הנשענת על שני טעמים חלופיים. הראשון: העיכוב הוארך בלא חשד סביר, ולכן כל שנאסף לאחר ההארכה פסול. השני, הרחב מבין השניים, הפנייה למאגר בלא צו הייתה חיפוש שאינו חוקתי, ולכן פסולה גם היסטוריית המיקום שהופקה ממנה, וכל שנבנה עליה. את אופן המעקב הזה כינתה "סוג של מעקב המוני בלתי מובחן".¹¶

ההכרעה נשענת על הלכת Carpenter² שדרשה ככלל צו לקבלת נתוני מיקום סלולריים היסטוריים, אך סייגה במפורש שאינה מכריעה באמצעי מעקב מקובלים כמצלמות. במרץ פסק בית המשפט הפדרלי לערעורים של הסבב החמישי, ערכאת ביניים שמעליה בית המשפט העליון בארה״ב בלבד, שקליטה מזדמנת של לוחית ברשת מקומית של כעשר מצלמות אינה "חיפוש" במובן החוקתי, ולכן אינה טעונה צו. בית המשפט הדגיש שהכרעתו נסמכת על היקפה המצומצם של אותה רשת.³ ביוני הוסיף בית המשפט העליון שגישה לנתוני Location History של גוגל היא חיפוש גם אם נערך אך לזמן קצר, שעתיים באותו התיק.⁴ השופטת היל החילה על רשת לוחיות ארצית את היגיון "מכלול התנועות" שבהלכת Carpenter, חודש ולמעלה מחמישים תיעודים, אף שציינה כי לוחית מדויקת פחות מטלפון. החלטתה אינה תקדים מחייב, והיא עצמה ציינה כי כמעט כל בית משפט שבחן את הסוגייה עד אז הגיע למסקנה אחרת.⁵¶

מכל אלה עולה עיקרון אחד: גם כשהמידע נאסף כדין, נותר לברר מי רשאי להשתמש בו, לאיזו מטרה ובאיזה היקף.¶

ובישראל השאלה הזאת מונחת על שולחנו של בג״ץ. המשטרה מפעילה את "עין הנץ", מערכת לזיהוי לוחיות שהתרחבה לפריסה ארצית, מאז 2013, ועד 2024 ללא הסמכה מפורשת בחקיקה; בעקבות בג״ץ 641/21 נוסף בינואר 2024 לפקודת המשטרה פרק המסדיר אותה. המידע נשמר, ככלל, עד שנתיים ממצלמה נייחת ועד שנה מניידת. בחלוף שישה חודשים בנייחת ושלושה בניידת הוא נעשה "מידע מופרד", שהשימוש בו טעון אישור גורם מאשר ומוגבל למטרות החוק בעבירות פשע חמור.⁶ והתקנות מחייבות לתעד כל שאילתה, כלומר כל פנייה למאגר: זהות השואל ותפקידו, המועד, סוג השאילתה, מטרתה ומספר תיק החקירה, אם קיים.⁷ הדין הישראלי כבר מתייחס אפוא לשאילתה כפעולה הטעונה תיעוד. העתירה ממרץ 2025 תוקפת בנפרד את האגירה, את החיפוש בדיעבד ואת ההתראות בזמן אמת. לפי הודעת האגודה לזכויות האזרח, העותרת, ניתן בה ביום 14.7.2026 צו על תנאי,⁸ ובו נדרשה המדינה לנמק, בין היתר, מדוע לא יותנה חיפוש במאגר בצו שיפוטי.¶

השאלה אינה אפוא אם השאילתה מוסדרת, אלא אם רישום ופיקוח פנים־משטרתי די בהם. המקרה באוקלהומה ממחיש את ההבדל. גם שם נכתבה מטרה לשאילתה: השוטר ציין "עבירת תנועה" ו"חקירה", אף שלפי ההחלטה ידע באותו שלב רק שהלוחית מקליפורניה. מילוי שדה המטרה לא סיפק את התשתית שחסרה. אין הכוונה שנדרש חשוד ידוע מראש: שאילתה מצומצמת לאחר שוד, על רכב שנראה בזירה, היא הדרך לאתר חשוד שזהותו טרם ידועה. השאלה היא אם הייתה תשתית הקושרת את השאילתה לעבירה, ומי בוחן זאת.¶

ההצעה שלהלן עונה על השאלה שבג״ץ כבר הניח. לפי ההסדר שאני מציע, שחזור מסלול נסיעה מן המאגר לצורכי חקירה פלילית יהיה טעון אישור שיפוטי מראש. השופט יבחן את הזיקה לאירוע, את פרק הזמן המבוקש, את היקף המידע ואת האפשרות להשיג את התכלית בדרך מצומצמת יותר. אישור פנים־משטרתי ניתן כבר כיום למידע המופרד; החידוש הוא שההכרעה תימסר לשופט שמחוץ לשרשרת החקירה, ותחול גם על מידע שכיום אינו טעון אישור כלל. במצב שאינו מאפשר להמתין לצו, יתועד הטעם ותיערך בדיקה שיפוטית בסמוך ככל האפשר. ואותו היגיון חל, לשיטתי, גם על הפעלה מתמשכת של התראות לצורך מעקב אחר רכב. התראה בכל מעבר במשך חודש מצטברת לשחזור מסלול גם בלא שאילתה אחת, וההבחנה בין שליפה מן הארכיון לרצף התראות אינה יכולה להשאיר מעקב כזה מחוץ להסדר.¶

הדין הישראלי כבר דורש לתעד את השאילתה. אבל רישום המטרה אינו מכריע אם התשתית שבידי החוקר מצדיקה את הפגיעה בפרטיות. המחלוקת שנותרה היא מי יבחן את ההצדקה הזאת, ובאיזה שלב.¶