על חשיבות ביצור מעמדו של בית-המשפט העליון

האמת מתעתעת, והדרך לקביעת העובדות על בסיסן מתקבלת החלטה, כבר נכתב, עוברת בעיקר דרך הספרים שדנים בדיני הראיות ותפקידם לספק את המסגרת הנורמטיבית על פיה נקבעות העובדות בהליך השיפוטי ולאחריה מתקבלת ההכרעה השיפוטית.²⁶ שיקול הדעת השיפוטי מאפשר לשופט לבחור מבין דרכי הפעולה השונות שהנורמה מציבה את זו הראויה, ואם יש צורך - לקבוע מה האפשרות הנורמטיבית הראויה למקרה שבמחלוקת.²⁷¶

הטענה המרכזית: הוויכוח העכשווי על פרשנות תכליתית או אקטיביזם שיפוטי מוצג לעיתים כוויכוח מתודולוגי על דרך הפרשנות, אך בחלק מן המופעים שלו הוא למעשה ויכוח על סמכות. כלומר, על היקף הלגיטימיות של בית המשפט להכריע בשאלות נורמטיביות ולבקר את השלטון. במופעים אלה, ההתנגדות אינה מכוונת לשיטה מסוימת, אלא לעצם קיומו של מבצר מוסדי עצמאי. דוגמה אופיינית היא ההגדרה שלפיה בית משפט הוא אקטיביסטי כבר מעצם עיסוקו בעניין שלטענת המבקר "אינו בתחומו", גם אם בסופו של דבר העתירה נדחית. הגדרה כזו מעבירה את מוקד הכובד לשאלה: מיהו הקובע מהו "תחום" בית המשפט? אם התשובה היא שהרשות המבצעת או המחוקקת תקבענה זאת לבדן, הרעיון של ביקורת שיפוטית מתרוקן מתוכנו, והמבצר עלול להפוך לחותמת גומי.¶

כבר בשנת 1952, עוד בטרם הפך לראש ממשלה, כתב מנחם בגין חיבור קצר ונוקב "עליונות המשפט".²⁸ הטקסט, שנכתב בעיצומו של מאבק פוליטי חריף, מציג תפיסה עקרונית החורגת מן ההקשר המיידי: עליונות המשפט אינה ערך מופשט בלבד, אלא תנאי מוסדי לחירות הפרט. בגין אינו מגן על בית המשפט בשל תוכן פסיקותיו, אלא בשל עצם קיומו כגוף בלתי-תלוי היכול להציב גבול לשלטון ולומר לו "לא".²⁹¶

בגין אף מתייחס באריכות לטענות שהפכו לחזון נפרץ בעת הנוכחית: "יש וישאלונו – בשם 'הדמוקרטיה', כמובן – כלום זה דמוקרטי, שחמישה או שבעה או אחד עשר אנשים, אשר לא נבחרו על-ידי העם, יוכלו לבטל על ידי החלטתם הקרויה 'פסק דין' החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם? [...] מי שהציג את השאלה הזאת, אינה אלא סילוף המושג של שלטון העם. אפשר להקשות [...] כלום זוהי דמוקרטיה של איש אחד, או אחד-עשר או חמשה עשר אנשים הקרואים 'מיינסטרים' ישללו מאת העם את זכויותיו האלמנטריות ויניעו את ה'רוב שלהם' בבית הנבחרים לקבל 'חוק' [...] כלום אין זו דמוקרטיה מזויפת שתוכנה הממשי עריצות?".³⁰¶

על כך משיב בגין בנחרצות: "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומוסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט', כלומר קביעת החירויות האזרחיות כ'חוק יסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החירויות האזרחיות."³¹¶

מכאן גורס בגין שיש חשיבות לביצור מעמדו של בית המשפט העליון, אך לא רק. גם להכרה התודעתית, הפסיכולוגית כמוסד הראוי לתת בו אמון יש חשיבות עצומה: "ההיסטוריה מלמדת כי כל עוד שלטון עריץ לא הצליח להדביר תחתיו את המשפט, כל עוד לא עלה בידו להפוך את אולם בית-הדין לאולם הצגות שעליהן מנצחת מאחורי הקלעים המשטרה החשאית; כל עוד קיימת 'אווירה ציבורית' לטובת קדושת המצפון של השופט ועצמאותו של המשפט – ידעו שופטים להתייצב מול שליטים ולהעדיף את מצפונם על לחץ השלטונות או פקודתם הנסתרת; ידעו להתגבר על פחד מפני רדיפות, לא 'נשאו פנים', לא הונעו על ידי פניות צדדיות וחרצו דין צדק."³²¶

החברה, מסיים בגין, קובעת את ההכרה בעליונות המשפט - רעיון שאיננו רעיון תמים או רומנטי או תיאורטי. האווירה הציבורית צריכה לתת למשפט את מעמדה העצמאי והבלתי מסויג, שאינו תלוי בהצדקה חוקית בלבד, שכידוע קיימת: "ההכרה הפנימית הזאת יקבעו את קיומה של 'עליונות המשפט' כערובה מעשית לחירות היחיד וכקו חיבור בין חירות האדם ובין תיקון החברה."³³ ואידך זיל גמור.¶