בין שתיקה לנסיגה: ויתור-דה-קונקרטו, חזקת הריסון השיפוטית וסעיף 216 לחסד"פ

המאמר שלפניכם מציע מסגרת עיונית-יישומית לבחינת תוצאותיה המוסדיות והדיוניות של הודעת התביעה כי אינה עומדת עוד על מסלול הרשעה בערעור פלילי, מבלי לחזור מהערעור כולו. הטענה המרכזית של המאמר: הודעת אי-עמידה קונקרטית שווה ויתור שמכונה "ויתור דה-קונקרטו", אירוע דיוני-משפטי בעל משמעויות נורמטיביות, המחייב את בית המשפט להפעיל את חזקת הריסון השיפוטית טרם החמרה מכוח סעיף 216 לחסד"פ.¹ המאמר מקבל חשיבות יתרה על רקע פסק הדין שניתן בע"פ 1204/23,² וינסה להכריע כיצד על בתי המשפט להכריע בעתיד, מקום שקיימת אי-הבנה תקשורתית או שינוי של שיקול הדעת התביעתי שלא בהתאם להלכות הקשורות בחזרה מהסדר טיעון.³ כך למשל, כשהתביעה מצמצמת חזית ומצהירה שאינה עומדת עוד על הרשעה בעבירה חמורה, אך אינה מושכת את הערעור. כידוע, סעיף 216 מאפשר לערכאת הערעור לגזור את הדין בעבירה חמורה יותר, אך כשהתביעה נסוגה (מכוח הודעת אי-עמידה) נוצר חלל אדברסרי⁴ שמצמצם את כוח ההתערבות של בית-המשפט. לשיטתי, ההגינות הדיונית בהליך פלילי היא נגזרת ישירה של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.⁵ הודעת אי-עמידה מייצרת מצג של הפחתת חזית ואם חרף המצג תהיה הרשעה בעבירה חמורה יותר, ייפגע הרכיב החוקתי של הוגנות ואי-הפתעת הגנה⁶ בכל מקרה, גם כשקיימת, כידוע, סמכות לעשות כן. בהקשר זה, אף שסעיף 216 מעניק סמכות רחבה, תכליתו החוקתית מחייבת מודל של ריסון ואיזון⁷ ולא פרשנות מקסימליסטית שמטרתה חתירה אל עקרון האמת,⁸ כפי שהייתה בפרשת שטטמן. עקרון האמת במשפט הפלילי אינו ערך מטאפיזי אלא ערך מוסדי, שמימושו תלוי בכלים הדיוניים העומדים לרשות בית המשפט. כשהתביעה נסוגה, הכלי האדברסרי שבאמצעותו בית המשפט חותר לאמת – נשמט. גם מי שמאמין בעקרון האמת צריך להכיר בכך שהאמת הדיונית נבנית מתוך ההליך האדברסרי, וכשצד מרכזי נסוג, האמת שנותרת היא אמת חלקית שאינה מצדיקה החמרה. מכאן, חזקת הריסון חלה כברירת מחדל, אך ניתנת לסתירה אם בית המשפט משתכנע שהנסיגה נבעה משיקולים זרים להליך.¶

כלומר, הפתרון שמוצע על-ידי אינו מצמצם את הסמכות, אלא מכונן תנאי הפעלה נורמטיבי. ערכאת הערעור מחזיקה בסמכות אמת-מכוונת; התביעה מחזיקה במפתח האדברסרי לקביעת חזית; והנאשם נשען על המצג שנוצר ביחסים ביניהם. כאשר התביעה מודיעה שאינה עומדת עוד על מסלול הרשעה חמור אך אינה חוזרת מן הערעור, נוצרת נקודת חיכוך שבה הפעלת סעיף 216 עלולה להתנתק מן ההיגיון האדברסרי שמצדיק את עוצמתו.¶

טענתי בהקשר זה היא שהודעת אי-עמידה תיתפס כמעשה ויתורי, ויתור דה-קונקרטו, המשנה את אפיק השיקול השיפוטי ומקים חזקת ריסון. במובן זה, ההוגנות הדיונית כנגזרת של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אינה עומדת מול סעיף 216 אלא מעצבת את אופן הפעלתו.¶