אמת מול אדברסריות

ההבחנה בין האמת המשפטית, קרי העובדות שנקבעו לצורך ההכרעה השיפוטית במגבלות הפרוצדורה וסדרי הדין, לבין האמת העובדתית כפי שהיא התרחשה בפועל, במציאות, היא הבחנה קשה, ויש שהשופט צריך להבחין אם ללכת בדרך של האמת או בדרך של הדין.⁹ ביתר שאת מתעוררת השאלה מהי האמת? ואם האמת המוחלטת עדיפה או האמת הרלטיבית?¹⁰ הטענה המרכזית במאמר: עקרון האמת במשפט פלילי אינו עקרון מונוליטי. יש להבחין בין האמת כתכלית מוסדית - שהמערכת חותרת אליה - לבין האמת ככלי דיוני שבאמצעותו מתנהל ההליך. הבחנה זו משליכה גם על שאלת הריסון השיפוטי: כאשר הכלי האדברסרי נשמט, גם החתירה לתכלית צריכה להיבחן מחדש.¶

לשיטת "בעל הסולם", האמת לעולם תהיה לפי תפיסתו היחסית של השופט הספציפי שיושב בדין.¹¹ מסיבה זו התפיסה היא שלא ניתן להעביר את האמת בשלמותה לאחר, וגם לשופט עצמו אין גישה לאמת המלאה מלכתחילה וגם בדיעבד, אלא כאמת לפי שהיא נחשפת על ידי הצדדים וכן לפי תפיסתו אותה. מכאן הצורך בהבחנה ברורה שתנסה לתת פתרון לפער שבין האמת ובין היכולת להבינה בצורה מוגבלת, כאמור, כשאמת זו אינה האמת המוחלטת.¹² כדי להמחיש את המתח המדובר אשר עלול לגרום לפגיעה במתדיין פוטנציאלי, ניקח את ההבדל בין קיום תורה ומצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן (עבודה חיצונית) לבין הכוונה הפנימית המתלבשת בתוך המעשים (עבודת הפרט) לצורך המחשת המושגים והמחשת ההבדל בין האמת העובדתית לאמת המשפטית. בעבודת הפרט לא ניתן להציב כללים מוחלטים ולקבוע בה מסמרות. כשאדם מסוים יתפוס מעשה בבחינת מצווה, בה בעת אצל חברו יכול והדבר יהווה עבירה. אפילו אצל אותו האדם משתנים הדברים משעה לשעה, לפי מצבו ורגשותיו - עד כדי הפכיות.¹³¶

מכאן מתחדדת ועולה השאלה מהי האמת העובדתית (האמת לאמיתה) ומהי האמת המשפטית (אמת) ואיך ניתן לברור אותה במציאות הדיונית-משפטית באופן שלא תפגע במתדיין הפוטנציאלי?¶

סדרי הדין בפלילים נועדו בעיקרם ליצור מערכת שתאפשר עשיית צדק ושמירה על כללי משחק משני צדי המתרס. עם זאת, כבר נפסק לא אחת, והדבר הוא בבחינת הלכה מושרשת, כי סדרי הדין אינם חזות הכל וככל שיש בהם לגרום לעיוות דין, יש מקום לאפשר חריגה מהם לצורך השגת אינטרסים אחרים של המשפט ובראשם גילוי האמת.¹⁴ הגישה הזו מתיישבת היטב עם התפיסה האמורה בתורתו של "בעל הסולם" ולפיה אמת היא המעשה עצמו, ואותה אפשר למכור, אך אמת לאמיתה היא הכוונה שבתוך המעשה, ואותה אי אפשר למכור.¹⁵ כלומר, "חקר האמת אינו רק מנת חלקם של בעלי הדין. חשיפת האמת משרתת הן את אינטרס הצדדים לעשיית משפט צדק והן את אינטרס הציבור בכללותו בהבטיחו את תקינות פעילותה של המערכת המשפטית עבור החברה כולה."¹⁶ הקושי אם כן מתעורר, כאמור לעיל, כל אימת שיש ערכים ואינטרסים שונים המתנגשים בערך גילוי האמת והקושי האפריורי לתת לערך חשיפת האמת מעמד בכורה, הגם שנקודת המוצא בדיני הראיות היא של חקר האמת.¹⁷¶

חשוב להדגיש כי בידיעת ההבחנה לעיל, בין המסד המשפטי לזה העובדתי, אין סגי. יש שהנורמות גולשות האחת לתחומה של האחרת כך שלא ברור אם אנו מצויים במתחמם של הכללים אשר בכוחם לקבוע את העובדות שעל בסיסן תבוא ההכרעה בשאלה המשפטית או שמא אנו מצויים בהכרעה המהותית עצמה.¹⁸ פרופ' הלוי טוען כי "תחולה יעילה וערכית של דיני הראיות בהקשר זה מחייבת את העדפת האמת המשפטית על-פני האמת העובדתית."¹⁹ Laudan,²⁰ מבקר את האובססיה הפרוצדורלית של ההליך הפלילי וטוען שמערכת רציונלית צריכה למזער גם טעויות מסוג הרשעת חפים ("סוג אחד") וגם טעויות מסוג של זיכוי אשמים ("סוג שני").²¹ השופטים בפרשת שטטמן, דעת הרוב - אלרון ושטיין, יצרו ניתוח שנוטה בבירור לעמדה האחרונה של Laudan, המתנגדת לעודף פרוצדורה פלילית שלשיטתם גורמת לעיוות דין:²²¶

"כפועל יוצא מכך, שופט היושב על מדין בעניין פלילי חייב לפסוק דין אמת לאמיתו, ואין לו, לשופט, חובה ציבורית-ממלכתית נעלה מזאת. כך נהוג בערכאות הדיון אשר שומעות עדים ומתרשמות משאר הראיות, וכך אמורות לפעול ערכאות הערעור."²³ שופטי הרוב קבעו כי סמכות זו נובעת מעצם קיומו של ההליך הפלילי שבית המשפט מופקד על בירורו ואינה כפופה כהוא זה לעמדת המדינה. הסמכות והחובה לפסוק אמת לאמיתו מצויות בליבת תפקידו של בית המשפט כמי שמופקד על שמירת האינטרס הציבורי באכיפת הדין הפלילי.²⁴¶

הנה כי כן, ההבחנה בין אמת לאמיתה לבין אמת משפטית אינה רק תרגיל פילוסופי. היא מכוננת את גבולות הסמכות השיפוטית. כאשר התביעה נסוגה מעמדתה - כפי שנדון במאמר הפותח של גיליון זה²⁵ - בית המשפט נותר עם סמכות אמת-מכוונת, אך בלי הכלי האדברסרי שמאפשר לממשה. זו הנקודה שבה עקרון האמת וחזקת הריסון השיפוטית נפגשים.¶