חוסר אשמה בבדיקה

המשפט הישראלי ניסה לייצר הבחנה חדה בין חשד שנשאר לבין חשד שנשלל. טענתי כאן שקיימת נקודת זליגה שלא נסגרה חוקית ויש לעשות כן בהקדם. נקודת הזליגה המתוארת על ידי נוגעת באפשרות שמידע על תיק שנסגר ב"חוסר אשמה" ימשיך להתקיים כמידע-צל במערכות המדינה, ויזלוג להחלטות התאמה ביטחונית של מועמד פוטנציאלי, גם אם לא באופן רשמי. זאת, גם בלי ממצא אמפירי פומבי שמוכיח פרקטיקה כזו בשירות הביטחון הכללי, בו יעסוק הדיון שלהלן. לדידי, די במבנה ההסדרים שיוצג כדי לזהות סיכון מוסדי צפוי: החלטות קופסה שחורה נוטות להיסמך על נתוני עבר גם כשהדין מבקש לנטרלם, והטיה זו קשה לניטור בדיעבד.¶

העוגן הטקסטואלי לנטען הוא סעיף 27(א)(2)(ב) לחוק המידע הפלילי,⁵¹ ולפיו הודעה על סגירת תיק היא פרט רישום משטרתי ובלבד שלא תיכלל הודעה כאמור אם ההחלטה התקבלה בשל חוסר אשמה. זוהי הכרעה נורמטיבית. לאמור, "חוסר אשמה" הוצא מגדר הרישום המשטרתי, כדי למנוע כתם תפקודי בהמשך. דוח מבקר המדינה מאשר את ההנחה התכליתית: רישום משטרתי משפיע על שם טוב ועל פרנסה, והחרגת "היעדר אשמה" נועדה למנוע את ההשלכה הזאת.⁵²¶

הקושי מתחיל בפער שבין "קבלת מידע" ל"שקילת מידע". סעיף 10 לחוק המידע הפלילי מאפשר גישה ישירה למרשם לגופים שמנויים בו, ובכלל זה מסלולי מסירה לגופי ביטחון. מנגד, סעיף 38(א) לחוק המידע הפלילי אוסר שקילה על מי "שאינו זכאי לקבל" את המידע המסוים. לכן השינוי הנדרש הוא כפי שאני מציע להלן: גם אם שירות הביטחון הכללי זכאי לקבל סוגי מידע מסוימים, אין בכך כדי להכשיר שקילה של נתון שהחוק מוציא מן הקטגוריה עצמה. על כן, הודעת סגירה ב"חוסר אשמה" אינה יכולה להיכלל בביטוי "פרט רישום משטרתי". במילים אחרות, זכאות כללית אינה שוברת חריג קטגורי. מול טענת Lex specialis (חקיקה ספציפית שגוברת) בחוק השב"כ המקנה סמכות לקבל מידע על מועמד פוטנציאלי,⁵³ התשובה היא כפולה: ראשית, חוק השב"כ עצמו מכפיף את פעילות השירות ל"כל דין".⁵⁴ שנית, חוק המידע הפלילי כבר כולל חריגים נקודתיים ומפורשים ביחס למידע "ללא הרשעה" ואף מתייחס לזיכוי בהקשרים מוגדרים. משמע המחוקק ידע להתיר כשביקש;⁵⁵ שתיקתו ביחס ל"חוסר אשמה" היא בבחינת הסדר שלילי וסותם את הגולל על פרקטיקה שאינה מעוגנת של יכולת לבדוק מידע שנמחק. ובמילים פשוטות, תיק שנסגר בחוסר אשמה דינו להיעלם כלא היה מעולם.¶